מדוע לא מוזכר חג השבועות בפרשת המועדות

מאמר אורח מאת הרב ירֹחם שמשוביץ.

אחת מהפרשיות המרכזיות המופיעות בפרשתנו, הינה פרשת המועדות. ומעניין הדבר שבעוד בכל חג וחג מגדירה לנו התורה את מהותו ואת זמנו, ישנו חג אחד היוצא מן הכלל: לא רק שאין אין מזכירים כלל את מהותו וזמנו, אלא גם אין מזכירים אותו בשמו כלל.

הכוונה כמובן לחג השבועות שתאריכו בכל התורה הינו "וספרתם לכם ממחרת השבת ... שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום", כלומר שבועות תלוי תמיד בספירתנו מפסח. אין לשבועות תאריך מוגדר, אלא יחול תמיד ביום החמישים לספירת העומר, מה שיפול תמיד בו' בסיון, אך אינו מפורש בתורה (והרי ע"פ הצדוקים יכל לחול גם בתאריכים אחרים ולמדים אנו לימוד חשוב מכך).

ונשאלת השאלה מדוע חג השבועות אינו מוזכר בפירוש בפרשתנו ומדוע אין לו תאריך מוגדר בכל התורה כולה?

דבר נוסף שצריכים אנו לשים לב אליו הוא הפסוק החותם את העיסוק בחג השבועות (פסוק כב), שנראה לכאורה תלוש לגמרי מהעיסוק בחג עצמו, שהרי עוסק הוא במתנות עניים, כלומר במצוות שהן בתפיסתנו "בין אדם לחבירו": "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם" וקשה מה עושה פסוק זה בסוף העיסוק בחג השבועות וכן במה בא לידי ביטוי ש"אני ד' אלקיכם" בעשיית דברים אלו?

וכדי ליישב את הקושיות שהעלינו, עלינו להתעמק ולראות כמה תופעות שהנן יוצאות דופן לגבי הארוע אותו אנו מציינים בשבועות, הוא "זמן מתן תורתנו", דבר שגם אינו מוזכר כלל בתורה!

ראשית, המקום בו קבלנו את התורה, על אף שמוזכר בתורה פעמים רבות, נשכח לגמרי בהקשר לחג השבועות, זאת ועוד התורה בעצמה הוציאה ממנו את קדושת המקום שהיתה בו ושהיינו מצפים שתשאר לנצח "במשך היובל המה יעלו בהר", אין אזכורים של עליה לרגל או הפיכת המקום למקום קדוש; והרי לכאורה היה זה צריך להיות המקום המקודש ביותר או לפחות אחד מהמקומות המקודשים. (וכדרך אגב, אין ביהדות מושג של "מקומות קדושים" או "מקודשים" אלא כל ארץ ישראל היא ארץ הקודש (ולא הקדושה) וישנן מעלות בקדושה) אך לא רק שאין זה כך, אלא, אף אין אנו יודעים היכן הוא נמצא, בדיוק כמו מקום קבורתו של זה שהוריד לנו את התורה מהשמים ולימדנו שבעצמם "לא בשמים היא" ש"לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה"! והרי קשים הדברים היאך מקום מתן תורה ומקום קבורתו של מקבל התורה אינם ידועים ואינם נחשבים כמקום לעליה לרגל ול"פולחן". ואכן דוקא זו הסיבה שאין מקום הר סיני ומקום קבורתו של משרע"ה ידועים שלא נתפתה ח"ו להפוך אותם למקומות פולחן שיכולים להתגלגל לעבודה זרה ח"ו, כפי שראינו שקרה בתרבויות אחרות.

אולם זה בעצמו בא ללמדנו שידיעת מקום הר סיני ומקום קבורתו של משה היה בחינת צמצום. העלולים להוות תחליף לתורה כולה. והרי התורה הינה מעל המקום ומעל הזמן! שאף בחלל חייבים אנו במצוות בכל עת ובכל שעה. ואמנם עיקר חיובה הוא בארץ ישראל, ולכן אין אזכור בתורה ליום שבו חוגגים את מתן תורה, אלא יש לספור "ממחרת השבת" - לא שבת בראשית אלא חג הפסח שהוא ראשית הווצרותנו לעם, שלא יצאנו ממצרים רק לשם היציאה אלא בשביל להגיע לארץ ישראל לקיים בה את התורה ולהפיק משם אורה לעולם. ולכן צריכים אנו להתייחס לדברי תורה כאילו הם חדשים בכל יום, "נותן התורה", בצורה אקטיבית בהווה.

ולכן המבחן הגדול של מקבל התורה הוא ביום המחרת של מתן תורה, כשחוזר לימי החול, לעבודתו בשדה. האם ימשיך ויהיה ירא אלקים ויישם התורה הלכה למעשה וישאיר לקט שכחה ופאה לאחיו שצלח פחות ממנו. שכשהגיע הרגע המיוחל שלמענו עבד ויזע זמן כה רב יזכור שבעצם "כל הארץ של הקב"ה היא" אין הוא בעל הבית על היבול אלא רק שליח המצווה להשאיר מתנות עניים.

כך גם תלמיד חכם מכונה "סיני", שהוא בחינת הר סיני מהלך ומבחנו אינו בחממת הישיבה, אלא דוקא ביציאתו מכתלי הישיבה לצבא או לאזרחות, האם ימשיך ויתמיד לעסוק בתורה, כלומר במימושה במציאות היומיומית ובלימודה תלמוד תורה לשמה לגילוי היותה תורת חיים שזו שמה של התורה. האם הוא באמת מקיים "לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך" ובמיוחד "באהבה" - אפילו אם, או דוקא מפני - שאין זה דבר שמגיעים אליו ללא מאמץ.

דגן הגדל בין פסח לעצרת

לדף הראשי לפרשת אמור.

ואהבת לרעך כמוך – מעשים ולא רק רגשות

דבר התורה באדיבות הרב ירֹחם שמשוביץ

אחד הפסוקים הידועים ביותר בתורה שהוא גם בוודאי אחד מהמצוטטים ביותר, הגם שפעמים רבות בצורה חלקית, נמצא בפרשתנו (יט י"ח): "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

פעמים רבות באו בטענות כנגד השוביניזם של אהבת הזולת כפי שמבוטא בתורה. ההקשר של הפסוק מבהיר את הדברים. אכן מדובר כאן בזולת בהיותו מבני עמך. עם זאת אנו שוכחים שאותו הפרק עצמו מכיל בצורה מפורשת את הציווי של אהבת הזר (יט ל"ד): "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם".

מוזר הדבר שסמיכותם של שני הציוויים המקבילים והמשלימים זה לזה חמק מתשומת לבם של רבים וטובים. לכן יהודים רבים החוששים שיטענו כנגדם על חוסר במעלות הומניסטיות ואוניברסיאליסטיות, מתאמצים לשנות את המשמעות של המילה "רעך" בפסוק, בעזרת פרשנויות זרות ומוזרות – וגם מטעות.

ואולם אין אמת בלעדי האמת עצמה. התורה מציינת בכאן שתי קטגוריות למציאות הזולת היינו מי שאינו אני. שתי מציאויות נפרדות של הזולתיות: "רעך" ו"גרך הגר בארצך" ובכך, על אף היותו רחוק ממך מבחינה מסוימת, הריהו נמצא קרוב אליך.

אין בעיה מיוחדת בכך שהתורה ראתה לנכון לצוות על אהבת הגר. התמיהה היא יותר בכך שהיא מצווה על אהבת הריע, דברים כפשוטם.

עלינו לשים לב לכך שמושג האהבה אינו מצטמצם בתורה לרגשות ובהגברת קצב פעימות הלב. אהבה, פירושה התנהגות המחייבת פעולות מסוימות ושוללת פעולות מסוימות. לכן, יהודי השומע ציווי שכזה לא מסתפק בשאלה למה או מדוע, אלא שואל: ואיך עושים את זה?

במישור המעשי, יש להתחשב בכך שאין שום קושי באהבת מי שאינו פה על ידי. האהבה אליו אינה דורשת ממני כלום. בהיותו רחוק ממני, הוא אינו מפריע לי. לעומת זאת, הריע, הקרוב, השכן המלכלך את מפתן דירתי, המתווכח איתי על הא ועל דא, המצביע שלא כמוני, הוא מהווה אתגר אמיתי לסבלנותי ולסובלנותי. לאהוב אותו דורש ממני מאמץ רצוני ורציני ועל זה בא הציווי התורני: ואהבת לרעך כמוך.

נעמוד כאן על כמה נקודות חשובות בהבנת הענין.

הראשונה היא שלא כתוב כאן "את רעך" אלא "לרעך". מבחינה דקדוקית, "את" מציין את נשוא המשפט. הנשוא הוא האובייקט לעומת הנושא, האני העושה את הפעולה. הנשוא מתפרש דרך כלל כ-"מה". אבל כשהנשוא של המשפט, זאת אומרת של הפעולה הוא אינו עצם דומם אלא אדם אחר, "מי" ולא "מה", אין דעת התורה נוחה מלהפוך אותו לאובייקט ולו מבחינה דקדוקית. זאת אחת הסיבות לכך שכאשר הנשוא הוא בעיקר אדם אחר, ובכל זאת כתוב "את", דורשים את ה"אתין" כפי שעשה רבי עקיבא. (למשל – כבד את אביך ואת אימך, את לרבות את האחים הבכורים, וכדומה).

ואהבת לרעך, זאת אומרת בשביל רעך, כדי שלא יעלה על הדעת שהיחסים בינך לבינו יכולים להיות יחסים של נושא ונשוא, שתהיה אתה "מי" והוא יהיה "מה" לגביך.

הנקודה השניה מתייחסת לסיפור המפורסם במסכת שבת על אותו המועמד לגיור שבא לפני שמאי וביקש ממנו ללמדו את התורה כולה "על רגל אחת" ושמאי דחה אותו באמת המידה שבידו. הוא בא לפני הלל וחזר על אותה הבקשה. אמר לו הלל "ואהבת לרעך כמוך", מה דעלך סניא לחברך אל תעביד, זו כל התורה ואידך פירושה, זיל גמור. ללמוד כל התורה על רגל אחת, פירושו להעמיד את כל התורה על עיקרון אחד מרכזי. על ערך אחד. והיות וישנם הרבה ערכים, אפשר לפרש את הביטוי "על רגל אחת" בשתי דרכים שונות בתכלית. הדרך הראשונה היא לבחור ערך אחד שיהיה מוביל, עיקרי, עליון, והערכים האחרים יהיו טפלים לו. בגלל ריבוי הערכים, נראה צורך בקביעת "סולם ערכים", היררכיה שתסדר את סדר העדיפויות. אבל להסכים לכך, פירושו לוותר אחת ולתמיד על אחדות הערכים, אחדות המידות. לכן מלמד אותו שמאי שאין ללמוד את כל התורה "על רגל אחת" במובן זה ועל ידי דחייתו באמת המידה שבידו מראה לו שלעשות זאת פירושו לדחות ערכים מסוימים בפני ערכים אחרים.

אבל יש עוד דרך אחרת לפרש "על רגל אחת" והיא העיקרון האחד המאחד את כולם, לא ערך אחד מבין הערכים שנמליך אותו על כל הערכים האחרים אלא היסוד המאחד, סוד האחדות שהיא האתגר של אמונת ישראל. כפי שלהאמין באל אחד אין פירושו שאנו חלילה בוחרים באל אחד מבין כל האלים וממליכים אותו על כולם ונקרא לו "אל עליון", אלא שהוא אחד יחיד ומיוחד אין זולתו ואין עוד מלבדו. על כך תשובתו של הלל "ואהבת לרעך כמוך" זו כל התורה. הגימטריא של "אהבה" היא "אחד" (כמו "זו" שהיא גם כן י"ג). האחדות היא גם יחד היסוד והאתגר של התורה. אבל המציאות של עולמנו זה הוא ריבוי ולא אחדות. את האחדות יש ליישם, זאת היא המשימה. ואם ברצונך לדעת איך עושים את זה, דע לך שזה מתבטא באותו כלל גדול בתורה שאמר רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך". זה מתחיל בכך שלא תראה את הזולת כאובייקט המפריע לך או המשמש את האינטרסים שלך. (לא מדובר כאן על שוויון, זה עוד ענין אחר הדורש ליבון כשלעצמו).

מדובר כאן בכך שביחסים עם הזולת, הוא אמת המידה ולא אני. כפי שלימד אותנו הכלי יקר בפירושו על מאמר הלל שהבאנו למעלה ולא תרגמנו אותו בכוונה.

בדרך כלל מתרגמים: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. אבל מה שאהוב עלי מותר לעשות לו? ואם הוא אינו אוהב את מה שאני אוהב? אם אני אמת המידה, שוב פספסנו את המטרה. לכן מסביר לנו הכלי יקר: מה דעלך – מה שתלוי בך, שניא לחברך – ואותו הדבר התלוי בך שנוא לחברך, אל תעביד – אל תעשה. ואם זה הדדי אז יש סיכוי להצלחה וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

בול שהונפק לציון עשור להכרזה הבינלאומית באו"ם על זכויות אדם. ישראל לא הייתה אז חברה באו"ם ולכן לא השתתפה בהצבעה על ההכרזה.

לדף הראשי של פרשת קדושים

שביעי של פסח - תנו עוז לאלהים

מאמר מאת הרב ירחם שמשוביץ

שביעי של פסח מוקדש כולו לזכר קריעת ים סוף. לכן, אנו קוראים בתורה באותו היום את פרשת בשלח ושירת הים. חשיבות קריעת ים סוף בתהליך יציאת מצרים כבר מודגשת בהגדה עצמה, במיוחד בדברי חז"ל על "מספר המכות" בהן לקו המצרים, ארבעים או חמישים מכות כידוע. אנו כל כך רגילים לחשוב שכל מועד (למעשה פסח וסוכות) מתחיל ומסתיים ביום חג בבחינת "מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" שכמעט ולא שמים לב לכך שבאמת, על אף שאכן ישנם שלושה רגלים, שביעי של פסח ושמיני עצרת הם חגים בפני עצמם, שמשמעותם שונה מהחג הראשון וחולו של מועד הבא אחריו.

כתוב בתורה "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים". "ביום ההוא" זאת אומרת ביום קריעת ים סוף. דבר זה מראה לנו בעליל שלשון הגאולה השלישי, "וגאלתי", מתייחס לקריעת ים סוף המהווה שלב מכריע בתהליך כולו ואינו סתם המשך או אפילו הרחבה או העמקה של מה שהתרחש במצרים.

מטרת עשר המכות היתה השגת הסכמתו של פרעה לשלח את ישראל. אין כאן המקום לחזור על ההסברים המוכיחים שה' חיזק את לב פרעה לא כדי לשלול ממנו את בחירתו החופשית אלא דוקא להבטיח אותה, כדי שבבוא העת הוא יפעל מרצונו החופשי ולא תחת לחץ שאינו עומד בו. בכדי שנדע כי מטרה זו הושגה מתחילה הפרשה עם הפסוק "ויהי בשלח פרעה" ולא סתם בביטוי כגון "ויהי בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלקים וגו'". 

היות והנהגה ניסית אינה דבר מפליא מצד הבורא שכוחו וגבורתו מלא עולם, שומה עלינו החובה להבין למה חז"ל מלמדים אותנו על הקושי המיוחד שבאותו הנס של קריעת ים סוף. גם הביטוי "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" אינו מובן, שהרי הוא "זן את העולם כולו בטובו וכו', "הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ובטובו הגדול לא יחסר לנו מזון לעולם ועד". מהביטוים האלו שבתחילת ברכת המזון נראה דוקא שמזונותיו של אדם הם כמעט דבר של מה בכך ואז "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" יכול להתפרש בטעות כאילו אין בקריעת ים סוף כל קושי!

כדי להבין זאת, ולו במקצת, עלינו להתייחס לפסוק אחד המתאר את הפחד הגדול שאחז את בני ישראל כשראו שהמצרים רודפים אחריהם: "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'". וכי היה מקום לפחד אחרי כל הניסים שכבר זכו להם? הלא יש כאן תופעה של חוסר אמונה המאפיין כביכול את אותו הדור שלמרות כל מה שראו עיניהם עדין אינם בוטחים בה'? מצד אחד ניסים ונפלאות, אותות ומופתים, ומצד שני יראה ופחד, הלא זה תרתי דסתרי?

אלא שיציאת מצרים בעצמה כבר היתה דבר לכתחילה בלתי אפשרי, לולי ה' שהיה לנו, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין". לזה רומזים המצה והחיפזון של יציאת מצרים שהקב"ה כביכול קיפל את הזמן שהיה חסר מהארבע מאות שנה לרגע אחד ובני ישראל יצאו בכח אותו הרגע ללא משך זמן ולכן לא היה כביכול זמן ללחם להחמיץ ולתפוח. ובני ישראל שהיו ערים לדבר הבחינו בכך שאין להם עתה כל זכות לסמוך על נס נוסף דוקא בגלל כל הניסים שכבר זכו להם.

ומכאן הפחד הגדול שהרי חסרי אונים הם מול פרעה. ולא זו בלבד, אלא שלאמיתו של דבר פרעה שלח אותם למרות שלא היה חייב בכך. הקב"ה אמר "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:"

פרעה שילם את המחיר. ה' הרג את בנו בכורו של פרעה וכל בכור מצרים, ולכן יכול פרעה לטעון שמעתה בני ישראל שייכים לו בזכות. זה עומק מה שכתוב "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם". מבחינת הצדק המוחלט אליבא דפרעה, למרות שהוא בעצמו שלח אותם, הם אינם אלא עבדים נמלטים. (זהו גם הדיוק של מה שאנו אומרים בהגדה, שנראה ככפל לשון בלתי הכרחי: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם, הרי אנו ובנינו ובני בננינו עדיין משועבדים היינו לפרעה במצרים". וכי אין אנו יודעים שפרעה היה במצרים? היה די לומר "עבדים היינו במצרים, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו משם, הרי אנו ובנינו ובני בנינו עדיין היינו עבדים במצרים". אלא שזה כל העניין: ממצרים יצאנו ודבר זה הינו בלתי הפיך, ובכל זאת אנחנו עדיין משועבדים לפרעה, אבל כבר לא במצרים. ואין אנו משתחררים משיעבודנו לפרעה אלא באותה מידה שאנו משעבדים את עצמנו לעבודת ה').

לכן סיבב הקב"ה את הנסיבות כך שלא תהיה ברירה אחרת כי אם להכנס לים. אפילו כשמשה רבנו רצה להתפלל, ה' השתיק אותו. ולמרות מה שמשה אמר לישראל: "ה' ילחם לכם", אמר הקב"ה: "דבר אל בני ישראל ויסעו". לאן? סגר עליהם המדבר ופרעה רודף אחריהם.

לכן קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף: זה לא תלוי בו כביכול אלא בנו. אילו היה הקב"ה פועל בעולם מבחינת כל יכולתו, הכל היה קל, אבל גם יחד הכל היה חסר משמעות. לא היה האדם אלא בובה שמושכים עבורה בחוטים. קריעת ים סוף היא ההוכחה שהנס מתרחש כתוצאה מבטחונו של האדם בו ית' אפילו כשנראה שאבדה תקוה.

זהו אולי הפרדוקס הגדול של האמונה – ועל כך בא הפסוק המכריע: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר: ובכל זאת לא ייבנה הבית מבלי שיעמלו בוניו בו ולא תשמר העיר מבלי שישקד שומר. זהו גם המסר של שירת דבורה: אנו מתפללים לעזרת ה', אבל מי שלא בא להלחם מלחמות ה' עליו נאמר "כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".

לדף הראשי של פסח

למה אוכלים מצות בפסח?

מדוע אוכלים מצות בפסח? לכאורה התשובה מפורשת בפסוק (שמות י"ב לד): "ויִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" וקצת אחר כך: "וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם", אולם בני ישראל עוד נצטוו על המצות קודם לכן בציווי הפסח (פסוק ח'): "ואָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

נעיין מעט במבנה פרק י"ב בספר שמות. בתחילת הפרק מופיע ציווי ארוך של ה' למשה ואהרון, הציווי מפרט את קורבן פסח מצרים, את נתינת הדם על המזוזות והמשקוף את צורת אכילת הפסח (עם מצה ומרור, צלוי על קרבו וכרעיו ובחיפזון מוכנים לצאת לדרך) ומתאר את הצפוי למצרים באותו לילה.

לאחר מכן מגיע ציווי שונה על חג לדורות מפסוק י"ד :" וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ", בציווי זה לא מוזכר דבר על קורבן פסח, אלא רק ענייני מצות, מקרא קודש ואיסור עשיית מלאכה, והיתר אוכל נפש. הנה הפסוקים:

טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי:
טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:
יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב:
יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ:
כ כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

מתוך שישה פסוקים, חמישה עוסקים בצורה כזו או אחרת בחובת אכילת המצה ובאיסור אכילת החמץ, במה שנראה אוסף של חזרות.

לאחר מכן (פסוק כ"א) משה קורא לזקני ישראל, לא לכל העם ומעביר להם את הציווי של הקב"ה, אולם אך ורק את עיקרו הנוגע לפסח של אותה שנה, בהשמטת עובדת אכילת הפסח על מצות ומרורים, בהוספת איסור לא לצאת מפתח הבית עד הבוקר וללא שום אזכור של דיני המצות, אפילו בציווי המופיע לדורות אלא ברמז בלבד, במילה דומה ושמרתם, שמופיעה בציוויי ה' (פסוק י"ז) ושמרתם את המצות ובדברי משה (כ"ד) ושמרתם את הדבר הזה.

לאחר מכן מופיע סיפור המעשה עצמו, ובו שני הפסוקים הידועים שהבאנו בפתיחה והם נראים הטעם לעניין אכילת המצות בפסח.

מתיאור הפסוקים עולה מסקנה ברורה. את קורבן הפסח יש לאכול עם מצות ומרורים, אולם את מה שאנו מכנים כיום חג הפסח, שהוא למעשה חג המצות, לא נצטוו בני ישראל כלל באותה שנה, אלא ציווי זה היה ציווי לדורות לשנים הבאות.

ננסה עכשיו לתאר את השתלשלות העניינים בבית יהודי טיפוסי במצרים. במשך חודשים ארוכים בני ישראל רואים איך המצרים חוטפים מכה אחרי מכה ללא הועיל. אולי הייאוש גדל יותר, הרי מי יכול לקבל תשע מכות קשות ולא לשלח את בני ישראל, אבל כולם מבינים שהפעם הולך להיות משהו אחר. כבר בעשירי לחודש לוקחים שה, ובארבע עשר שוחטים אותו ומבינים שהיום זה היום.

שחיטת השה, אלוקי מצרים, מסמלת את היציאה לחירות והשחרור ממצריים. אבל למה בלילה הזה צריך לאכול דווקא מצה ומרור?

המצה, כשמה כן היא לחם עוני, לחם של עניים ועבדים, שבעיקר אין להם זמן. הרבה מאתכם ומאתכן מכינים חלות ולחמים יודעים שהדבר לוקח זמן. בעיקר שהבצק יתפח, לפעמים שעה, לפעמיים שעתיים, לפעמים כל הלילה.

הרבה מאתנו גם הכינו מצות לפסח. תוך עשר דקות מהרגע שערבבנו את המים והקמח יש כבר משהו, שאפשר לאכול. לא צריך הרבה זמן.

בני ישראל מצטווים שבאותו לילה, שהוא די מפחיד, כי אף אחד לא יודע מה יקרה ובינתיים מצרים רואים איך שחטנו את האלוקים שלהם, ואולי יבואו פעולות נקמה, והשעבוד אולי יסתיים אבל גאולה עדיין אין, צריך להמשיך לאכול מצות ומרורים. ומה עם שאר הבצק? שאר הבצק יהיה מונח בצד עד הבוקר, ואז נאפה ממנו לחם.

לקראת חצות, את רוב הבשר כבר סיימו לאכול, ובחצות הלילה מחזה אימים, והצעקות מתחילות. לא ברור מה קורה ולצאת מפתח הבית אסור בציווי של משה. אין ווטצאפ אבל כנראה אפשר להבין מהצעקות שמשהו נורא מתרחש ושוב באות הדאגות, האם הדם על המשקוף והמזוזות אכן יעצור את המשחית?

מכת הבכורות הייתה בחצי הלילה ברגע אחד. גם לפרעה לוקח זמן להבין מה קורה, אבל בוודאי שפקודת הגירוש הייתה בלילה (ל"א): "וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה". גם אנשי מצרים דופקים כל אחד על דלת שכנו ומגרשים אותם. בלילה.

על השאלה אם יצאו ביום או בלילה, ועל הסתירה לכאורה בין הכתוב בעצם היום הזה בפסוק מ"א לנאמר "ליל שימורים... הוא הלילה" הזה לא נענה כאן, אבל מי יודע מתי יהיה אפשר לאפות לחם, ולכן אין ברירה אלא גם את הבצק שהונח בצד, יש להכין עוגות מצות, שיהיה משהו לאכול בדרך וכך אף על פי שלא היה ציווי אכילת מצה בפסח מצרים, כך קרה בפועל.

כיום אנו אוכלים מצות ונמנעים מחמץ לזיכרון אותו פסח, אולם באותה שנה, בני ישראל, בוודאי שרצו לאכול כבר לחם ולהרגיש את הרגשת החורין. הדבר לא נאסר להם אך גם לא התממש בפועל. למה?

נראה שאכילת הלחם מסמלת שלב מתקדם יותר בגאולה. לא רק סיום השעבוד ויציאה ממצרים, כי לצאת סתם ללא מטרה היא פעולה חסרת טעם. המשנה באבות אומרת "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". ואמנם היה אפשר לצוות על בני ישראל לא לאכול לחם, אולם בדרך בה הדברים מתגלגלים, ובכך שאוכלים מצות, וכאשר הן נגמרות עוברים לאכול מן שמיימי, מבינים שהיציאה ממצרים אינה מטרה בפני עצמה. היא נקודת ההתחלה בלבד, ויש עוד שתי נקודות חשובות, הראשונה היא כמובן מתן תורה, אותה הגשמה הנבואה למשה אי שם בתחילת ספר שמות (ג' יב): "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". אבל נקודה אחרת היא אפילו חשובה יותר. היא כל כך חשובה, שהתורה טורחת לסיים בה את סיפור פרשת המן, המופיע בפרשה הבאה פרשת בשלח, בפסוק מופלא, שלו הייתי מדבר בשבוע הבא, יכולתי להאריך בו רבות, פסוק המקדים את זמנו (ט"ז לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן". מאיפה בשלב הזה, אנחנו בפרשת בשלח להזכירכם, הגיע עניין הארבעים שנה? מעתה העניין ברור. המהלך, שהחל ביציאת מצרים, בהשתחררות מפרעה, לא יסתיים, עד הכניסה לארץ ישראל. רק שם אפשר יהיה לאכול לחם. רק שם תושלם הגאולה.

מצות  יד לפסח

לדף הראשי לפסח

לדף הראשי של פרשת בא